שמעתי פעם בראיון בערוץ 2 ראיון בנושא נשים לאחר לידה והכתב היה בטוח שאישה אחרי לידה מרגישה שהיא "בפסגת הנשיות שלה".
המרואיינת כמעט צחקה לו בפנים וניסתה להסביר לו בצורה מכובדת שהוא חי בסרט...
אז הייתי לפני הלידה, עכשיו אני כ"כ מבינה כמה שזה בדיוק ההפך (ומי שמפריע לו תיאורים מפורטים יכול להפסיק לקרוא כעת):
ציצי נוזל וחסר כל קשר למיניות, הגוף כמו שהכרתי אותו בשלושים וקצת שנים האחרונות השתנה ומרגיש כאילו שייך לאישה אחרת, העייפות המצטברת מראה את אותותיה מתחת לעיניים ובמידה מסוימת בשפיות הדעת, השינויים ההורמונליים גרמו לנשירת שיער וההתקפי חרדה שבאו בעקבותיה שזהו אני צריכה ללכת לקנות פאה או לחילופין לעולם לא לצאת מהבית. אפרופו לצאת מהבית.. פתאום את מגלה שאחרי 9 חודשי הריון- אין לך שום דבר ראוי ללבוש.
מלוא תשומת הלב לזאטוט קטנטן גורמת לך לשכוח שאי פעם
אז לא אני לא מרגישה ב"פסגת הנשיות" שלי.
חיי אומנם השתנו מקצה לקצה, ואני אוהבת בכל ליבי את הזאטוט הקטן ואת מה שהוא הביא איתו לחיי אבל בכדי להיות אמא חזקה (כמה כח צריך), ולהיות רעיה "טובה" (כמה אורך רוח צריך) אני חייבת לחלץ את האישה שנמצאת תחת הריסות חיי הישנים ויסודות החדשים, כי רק איתה אני שלמה.
אני "בסדר" אחרי הלידה- בלי דיכאון (ואפילו אומר מאושרת), מאוהבת בבן שלי ואפילו גם בבעלי בזכות הריקוד.
חיבור לנשיות זה לא סתם סלוגן אצלי, זה חיבור לעצמי. בגלל אורח חיינו האינטנסיבי זה לא מובן מאליו, זה מצריך "עבודה" והתמדה. אני רוקדת כל ערב וזה מציל אותי בתקופות חיים מאתגרות, זה העוגן שלי בחיים.
זו הזמנה אישית לנשים שרוצות "לנקות את הראש" שעה בשבוע ו"להתרענן אנרגטית", להתחבר לאישה שבפנים, לעוצמה, למיניות, לתחושת המסוגלות וההצלחה, להכיר את הגוף ואת היכולות המדהימות שלו, לראות בעצמן את היופי ולהתאהב בעצמן ובריקוד.
בואו באהבה.
